ברוך גיאן. צלם ומורה דרך

הייתי. ראיתי. צילמתי.

טְעַן.
עצום עין בלתי מצלמת.
התכוון. כוון. מַסגר. מַקד.
דְרוך.
עצור נשימה.
לחץ על ההדק.

צַלֵּם: לכוד את הֶרף הרגע בעין המצלמה, סגור אותו בלשכתה האפֵלה, כתוב אותו בְּאור למען הרגע הבא והבא אחריו: הייתי. ראיתי. צילמתי.

בסיפור "תהילה" מגיע המספר העגנוני לדירת הזקנה המופלאה, וזו מבקשת ממנו לכתוב בעבורה איגרת קטנה. מוציא המספר עט תמיד (עט נובע) מכיסו, והזקנה תוהה: "מטלטל אתה את עטך עמך, כאותם שנושאים עמהם כף, שאם יזדמן להם תבשיל - הכף מוכנת להם". מגלה לה הסופר: "התבשיל הוא בתוך הכף", ויותר שהוא מתכוון לדיו - הוא רומז לכישרונו לצקת את המציאות למילים.

כך גם צלם ירושלמי זה: הוא יוצא לדרך כשמַצְלמת התמיד שלו דרוכה בידו למקרה שיזדמן לו מראה שהוא תאווה לעיניים ונחמד להשכיל, אלא ש"התבשיל" שבתוכו - הדריכות, הרגישות, הסקרנות, בקשת המשמעות, ההיענות ליופי - מעכב אותו בדרכו מאי-שם לאי-כאן, מרכִּינו להסכית לבקיעת העשבים, עוצר נשימתו לנוכח טיפה מתמהמהת בפאתי פרח השקד.

ברוך גיאן יוצא לצוד את הרגע המצליב אור ומקום ומחולל אירוע חד-פעמי. הוא מבקש נקודת תצפית אחרת, זווית ראייה, מרחק התבוננות, המגלים את הנסתר מעין, למרות היותו גלוי לעין כל. הוא, היוצר מן החולף תצלום בר-קיימא, אף שב וחוזר אל מקומות שצילם כדי לבדוק מה נשתנה; כצייד ארעי הוא יודע שהכל זורם, ואין אפשרות לצלם אותה תמונה פעמיים; ולו רק בגלל השתברות האור, דחיסות הצל, רגשת הרוח, צלילותו של האוויר. הוא אוחז בכנף הרגע הנפוג על מנת לעצרו ולשמרו, עוקב אחר התחלפותם של הגוונים והעונות ומאסף עדויות: אז היה כך. עכשיו כבר אחרת. והמיתר בין אז לבין עכשיו הוא המיתר שעליו מרעיד הזמן.
זה לצד זה מתקבצים בביתו התצלומים, כל אחד ממסגר זמן ומקום ומרחק ואורצל וצבע. זה לצד זה הם מונחים להם במשבצותיהם, דוממים כביכול, אך עלעול יגלה שהתפתחו ביניהם יחסים מפתיעים של השלמה, ניצוץ של תובנה, השתברות וניגוד. יש גם שנטווה בין כמה מהם סיפור מתמשך; ויש ששכנותם מציתה גץ של הומור, ניצוץ של תובנה או צריבה אירונית; ולפעמים יתגלגל ממנה גרגור עמום של התראה.
וכל אלה יחד הם פסיפס של פני הארץ הזאת: אדמה, אור, חי, צומח, זורם, דומם, ממתין.

 

גבריאלה אביגור-רותם, "לאחוז בכנף הרגע"

לצפיה בגלריית צילומי "לאחוז בכנף הרגע", הקליקו כאן...

אתם כאן: ראשי